<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הם וכו'. מפרש בגמ' [ח' ע"א] ארבעה ראשי שנים הם, שהם בארבעה ראשי חדשים, שלשה לדברי הכל, שאין בהם מחלקת בית שמאי ובית הלל, ובאחד בשבט מחלקת בית שמאי ובית הלל, אבל מחלקת ר' אליעזר ור' שמעון אינו חשוב למחלקת, דיחידים בהדי רבים אינו מחלקת. אבל רגלים שהן באמצע החדש, לא קא חשיב. באחד בניסן ראש השנה למלכים. רגילין היו למנות זמן שטרותיהן לשנות המלך, משנה שעמד בה, כדאמרי' במסכת גיטין [פ' ע"א] משום שלום מלכות. וקבעו חכמים באחד בניסן לתחלת שנתן, ואפי' עמד בשבט, או באדר, כלתה שנתו תכף שיגיע ניסן, ויתחיל למנות שנה שניה. ולרגלים. מתרץ בגמ' [ד' ע"א] רגל שבניסן, ראש השנה הוא לשאר רגלים לבל תאחר, דמוכחי' בגמ' מקרא, דכתי' [דברים ט"ז] שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג המצות וגו', למה לי למהדר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ש"מ לבל תאחר. והכי קאמ', היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תראו לפניו ריקם. ומדקא חשיב בחג המצות תחלה, ש"מ דבעי' שיהא חג המצות תחלה, אלא אם כן עברו משעה שנדר שלשה רגלים כסדר פסח ושבועות וסכות. ואם נדר אחר הפסח, אינו עובר עד שיעברו חמשה רגלים, שבועות וסכות ופסח ושבועות וסכות. ואע"פ שאינו עובר על בל תאחר עד שלש רגלים, אבל עובר על מצות עשה דכתי' [דברים י"ב] ובאת שמה, והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו'.
באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. שאין מעשרין (על) [מן] הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה, דכתיב [דברים י"ד] עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה שנה, ואמרי' [ח' ע"א] בשני מעשרות הכת' מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, וקאמ' רחמנא שנה שנה, כלומ' באותם פירות של שנה עצמה, ולא בפירות של חברתה, דסבירא ליה דמקשי' מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו [גליון. דהיינו אלול, גמרו זמן עשורו תשרי, אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו] אב, שהרי מתעברת בהמה דקה באדר, ויולדות באב, דזמן עיבור של בהמה דקה חמשה חדשים, וסמוך לו עשורו, דהיינו אלול. ור' אלעזר ור' שמעון סבי' להו לגמרי מקשי' זמן מעשר בהמה לזמן מעשר דגן, מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה [ראש השנה] שלו תשרי.
באחד בתשרי ראש השנה לשנים. מפרש בגמ' [ח' ע"א] לשטרות, שאם עמד המלך באלול או בחציו או בסופו, כיון שהגיע ראש חדש תשרי עלתה לו שנה, ויתחילו למנות שנה שניה. ומשנה זו דמנינן מתשרי למלכי דאומות העולם, ומשנה ראשונה דמנינן מניסן, מיירי למלכי ישראל, דלמלכי ישראל מנאן להו מניסן. לשמטים וליובלות. שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה, אבל חכמים הוסיפו עליהן ל' יום לפני ראש השנה לנטיעות, למנין שני ערלה, ואפי' נטע באב עלתה לה שנה הראשונה לסוף אלול. דבכל הני כתי' בהו שנה או שנים, וגמרי' [ט' ע"ב] שנה שנה מתשרי, דכתי' בה [דברים י"א] מראשית השנה ועד אחרית שנה. ולירקות, למעשר ירק, שאין תורמין ומעשרין מן מה שנלקט לפני ראש השנה על שלאחר ראש השנה, דמיקרי מחדש על הישן.
באחד בשבט ראש השנה לאילן. לענין מעשר, שאין מעשרין מפירות אילן שחנטו קודם שבט על אותן פירות שחנטו לאחר שבט, שהאילן [הולך] אחר החנטה וזמן החנטה הוא באחד בשבט, שכבר עבר רוב הגשמים, שהיא מזמן הרביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובית הלל אומ' בט"ו בו, כדי שתצא רוב מתקופות טבת, שהיא ג' חדשים, וכיון שיצא החצי, עבר רוב הקור ומתחילין הימים להאריך, ומתיבשת קצת מלחות הארץ, כי מרוב הלחות אין האילנות חונטין עד שיהא הזמן מזוג מלחות ויובש מחום השמש.
<h2>דף ו.</h2>
גמרא. רגלים באחד בניסן הוא, [ד' ע"א] אמ' רב חסדא רגל שבו הוא תחלה לרגלים, מפורש בפי' המשנה. כאשר נדרת זה נדר, שאמ' הרי עלי להביא קרבן, ואפי' הפרישה אחר כן ואמ' הרי בהמה זו לנדר שנדרתי, ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה, דכיון דאמ' עלי, כמאן דאטענה אכתפיה דמי, עד שתקרב. נדבה כמשמעה, דאמ' הרי זו עולתי שמיד הוא מפרישה, ואם נגנבה או שנאבדה אין אחריותה עליו, ופי' כמשמעה, שעולה היא ולא חטאת, שאין חטאת נדבה. לי"י אלקיך, אלו חטאות ואשמות, ועולות חובה ושלמי חובה, כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה. משום דבכל הני כתי' בהו י"י אלהיך. מחייב ע(ו)לה לאלתר, מאי טעמ' דהא קיימי עניים. בפיך זו צדקה, שאינו צריך אלא דבור, ובדבור לחודיה קם, כדאמרי' [קידושין כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
<h2>דף ח.</h2>
באחד בתשרי וכו', שטרי חוב המוקדמין, כגון שלוה ראובן משמעון בשנה שניה למלך וכתב בשנה ראשונה, אותו השטר פסול, כלומ', אין לו דין כמלוה בשטר שגובה ממשעבדי, אלא כמלוה על פה שאינו גובה אלא מבני חורין, דאי אמרי' דטריף לקוחות ממשעבדי מזמן (שעה) [שנה] שניה, אתי למיטרף לקוחות מזמן הכתו' בשטר, והוי שלא כדין, דהא אכתי לא הוו משעבדי נכסי דלוה למלוה, אלא מזמן הלואה ואילך. ואם מכרן לאחר קודם שלוה, אין ללוקח שום אשמה בעולם. והמאוחרים כשרים, שאם לוה בשנה ראשונה, וכתב המלוה בשטר בשנה שנייה, כשר הוא השטר, משום שאם רצה למחול לו שעבודו, מצי מחיל, ותבא עליו ברכה.
<h2>דף ט:</h2>
מבריך. שנועץ ראש הגפן הזקנה בארץ, עד שמשלחת שרשיה משם, ולאחר שמתחברת בשרשים הוא בא וחותך אותם באמצע. ומונין לה לענין ערלה משעה שנשתרשה בארץ, למאן דבעי לקליטה ג' ימים, מונה לה משלשה ימים ואילך, ולמאן דאמ' שתי שבתות [גליון. צריכה שתי שבתות], ולמאן (נמי) [דבעי] שלשים נמי לקליטה, עלתה לו שנה אם היו שלשים ושלשים. מותר לקיימן בשביעית, דהא נקלט קודם שביעית ל' יום שהבריכן, אבל שנה לא עלתה לו, אלא א"כ היו לו שלשים ושלשים, השלשים הראשונים לקליטה, והשלשים השניים לשנה, דשלשים יום בשנה חשוב שנה.
<h2>דף י.</h2>
ופירות נטיעה וכו', אע"פ שאמרנו ששלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, ולבסוף ראש השנה שנייה, שתי שנים, ולבסוף ראש השנה שלישית הוו שלש שנים, ואעפ"כ אם חנטו פירות אילן זה מראש השנה השלישית זו, עד ט"ו בשבט, אסורין משום ערלה. ואם תאמר, א"כ מאי מהני הא דאמרי' שלשים לפני ראש השנה, דהא אכתי אסורין עד ט"ו בשבט, א"כ לימא שלשים יום לפני ט"ו בשבט. הא לא קשיא, דאי לא הוי אלא שלשים יום לפני ט"ו בשבט, לא הוה אמרי' דעלתה לו שנה, ותצטרך לשני ערלה ראש השנה אחרת, שאפי' חנטו מחמשה עשר בשבט ואילך אסורין, אבל השתא דהוי שלשים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה, ואין צריך להמתין אלא עד ט"ו בשבט, אבל הפירות שיחנטו מחמשה עשר בשבט ואילך שרו משום ערלה, ובפדיה סגי להו. ולזה הפי' דוקא נקט פירות נטיעה זו, שאין שלש שנים שלה שלמים הוא דאסורין עד ט"ו בשבט, אבל הפירות אם נטע במוצאי ראש השנה, דהוו שלש שנים שלה שלמים לסוף ראש השנה שלישית, אפי' חנטו פירות קודם ט"ו בשבט שרו נמי משום ערלה. ויש מי שאומר דלאו דוקא זו. כל המחמיר תבא עליו ברכה. הלכה כר' יוסי בהברכה דאמ' שתי שבתות לקליטה. ובאנדרוגינוס, דאמ' [יבמות פ"ג ע"א] אנדרוגינוס ביריה בפני עצמה היא ולא הכירו בה חכמים אם זכר הוא או נקיבה הוא, ולפי' לא נושא ולא נישא.
<h2>דף י:</h2>
בתשרי נולדו אבות, אברהם ויעקב קאמר', דכתי' [מ"א ח'] בירח האתנים בחג, ירח שנולדו בו אבות איתני עולם. ויצחק בפסח נולד, דשרה אמנו נפקדה בראש השנה, ונולד יצחק לשבעה חדשים מקוטעים, ומקרא חזינן בגמ'. ובתשרי מתו אבות, לפי שהקב"ה ממלא שנותן של צדיקים מיום ליום, דכתי' [שמות כ"ג] את מספר ימיך אמלא. וכן במשה רבינו כתי' [דברים ל"א] בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שאין צריך לומר (ת"ל) היום, ומה ת"ל היום, היום מלאו ימי ושנותי, דאמרי' [קידושין ל"ח ע"א] בשבעה באדר נולד משה ובשבעה באדר מת משה. בראש השנה נפקדה שרה דכתי' למועד הזה, אימת קאי, אילימא בפסח וקאמ' לה בעצרת, בחמשין יומין מי קא ילדה אלא דקאי בעצרת וקאמ' לה בתשרי. אכתי בחמשא ירחי מי קא ילדה, אלא דקאי בחג, בתשרי, וקאמ' לה בניסן, אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה, תנא אותה שנה מעוברת היתה, סוף כי מדלי מר יומי טומאה בצרי להו, אמ' מר זוטרא אפי' למאן דאמ' יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, שנא' [ש"א א'] ויהי לתקופת הימים ותהר חנה ותלד בן, מיעוט תקופת שנים מיעוט ימים שנים.
<h2>דף טז.</h2>
בארבע פרקים אלו, העולם נידון לפי מעשה העולם, אם טוב ואם רע. בפסח על התבואה, לפי שבאותו הזמן התבואה היא מתבשלת, וגוזר עליה המקום כך וכך יארע בזו התבואה הנזרעת קודם שתקצר, וכך וכך יארע לתבואה שתזרע מהיום עד הפסח. (וכך וכך ייארע לתבואה זו הנזרעת קודם שתקצר). ולפי שבאותו הזמן העולם בסכנה לעיני כל רואי השמש, אין נחתם גזר דין על התבואה מזריעה עד קצירה, כדי שאם ישובו ישראל בתשובה ייטב להם גשמי ברכה, ואם לא ישובו, יהיה בהפך. וכדאמרי' בתענית [ו' ע"א] יורה במרחשון ומלקוש בניסן, ולמה נקרא מלקוש שמל קשיותן של ישראל. ובעצרת על פירות האילן שזמן עצרת לאילן, כזמן הפסח לתבואה, שהוא לבשול הפירות. בראש השנה וכו' עוברין לפניו. מפרש בגמ' [י"ח ע"א] אמרנא, כצאן העובר תחת השבט על ידי מונה. ובחג נדונין על המים, שזמן גשמים הוא במרחשון, כדאמרי' יורה במרחשון.
נדונות לשעבר, בפסח שעבר נגזר עליה שכך (אירע) [יארע] לה. לאחר הפסח, נידוני' להבא בזה הפסח נגזר עליה מה (שאירע) [שיארע] לה, ש"מ תרי דיני מיתדנא, שבכל פסח ופסח גוזר השם כך וכך יארע לזאת התבואה הנזרעת קודם שתקצר, ועל הזרע שיזרע מיום זה ואילך, כך וכך יארע לה עד הפסח, והזריז אל ימנע עצמו מן הרחמים, שאע"פ שרואה לפני הפסח באין בתבואה גזרות קשות, אם ישוב בלב שלם בזה הפסח, יגזור עליה השם גזרות טובות.
למה תוקעין ומריעין וכו'. מאותה תקיעה ותרועה שמיושב, קשיא ליה, דבשלמא אותה שמעומד ניחא, שהרי שומע אותה על סדר הברכות, אלא אותה שמיושב למה ליה, ומתרץ, כדי לערבב את השטן שלא ישטין, שכל כך ישראל מחבבין את המצות, שאפי' קודם עיקר זמנה עושין אותה, וכל שכן בזמנה.
<h2>דף טז:</h2>
אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שאע"פ שגלוי (ויודע) [וידוע] לפני [מי] שאמר והיה העולם שלסוף שנה או חדש יקלקל מעשיו, אפי' הכי יגזור עליו גזרות טובות, ויחתמנו לחיים. כדחזי' בישמעאל שהיה סופו לקלקל מעשיו, ואפי' הכי משע השם את תפלתם והחיה אותו. קיר נטוי, ועובר תחתיו מזכיר עונותיו, שאומרין מלאכי חבלה כלום מה ראה זה לסמוך על נס הלא איש חוטא הוא שכך וכך עשה ביום פלוני. עיון תפלה, סומך על תפלתו, ובטוח הוא עליה שתהיה נשמעת, ומתאמץ לכוין לבו על מנת כך, ומתוך כך מזכירין עונותיו שאינו ראוי שתתקבל תפלתו אפי' יצעק יום ולילה. ומוסר דין על חברו, שאומ' ישפט י"י ביני ובינך [בראשית ט"ז], אומ' מן השמים כלום ראוי שיענש חברו על ידו.
שלשה ספרים, ספר זכרונות של מעשי הבריות. לאלתר לחיים, לחיים טובים. למיתה, חיים של צער ויסורין. [לשון הרי"ף] כל העושה מצוה אחת וכו'. ומקשי' התם, אחת, ותו לא, והא רובא עונות הוא. וקא פריש לה רב יהודה הכי קאמ' כל העושה מצוה אחת יתרה על זכיותיו, כלומ', שהוא היה בינוני מחצה זכיות ומחצה עונות, ובמצוה זו שהוסיף היו זכויותיו מרובין על עונותיו, ונדון האדם אחר הרוב כאלו הוא תלוי בינוני. [לשון הרי"ף] אפי' צדיק גמור כל ימיו וכו', ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות, ללשון ראשון מקשי, אם צדיק גמור היה אמאי יפסיד כל זכיותיו, הלא מי שהיה מחצה עונות ומחצה זכיות אינו נטרד מן העולם, אלא רב חסד מטה כלפי חסד. ומתרץ בתוהה על זכיות שעשה ומתחרט שעשאן, לפי' ראוי הוא שלא יזכרו לו עוד, אבל סיפא ניחא אם רשע גמור הוא כל ימיו ושב, דין אמת הוא שימחול לו הכל, כיון שמתחרט בהם. שלש כתות ליום הדין, כשיחיו המתים. [י"ז ע"א] קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, ומאחר שלא הניח אותם מעולם אפי' פעם אחת, נמצא שכפר באותה מצוה, והוא עון פלילי. [י"ז ע"ב] השב בנתים, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. [י"ח ע"א] כמעלות של בית חורון, שהדרך הוא צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צדי הדרך.
<h2>דף יח.</h2>
על ששה חדשים השלוחין יוצאין, כשקדשו ב"ד את החדש על פי העדים שראו את הלבנה, ומודיעים השלוחים לגולה יום שקדשו ב"ד את החדש, אם ביום ל', וחדש שעבר חסר, או ביום ל"א, וחדש שעבר, מלא. על ניסן מפני הפסח. והולכין השלוחין עד הפסח, חוץ מן השבתות. כדי שידעו איזה יום חמשה עשר בניסן, ולהשמר מחמץ. ועל אב מפני התענית, בזמן חרבן קא מיירי, והולכין כל שמונת ימים, חוץ מן השבת. ועל אלול מפני ראש השנה. מודיעין אימתי אלול, ועושין ראש השנה ביום ל' לאלול בגולה, דרוב השנים אין אלול מעובר [להלן י"ט ע"ב], ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב"ד, אי אפשר להן לדעתו, ועל כרחך הולכין אחר רוב השנים, ואם לא ידעו מתי יתחיל אלול, לא ידעו יום שלשים שלו. ועל תשרי מפני תקנת המועדות. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי, השלוחין יוצאים ליום המחרת, והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג, ומודיעים אם עברו ב"ד אלול ואם לאו, כדי (שיהא) [שלא יהא] לבן (תוקפן) [נוקפן] ביום הכפורים, ובסכות, ולא יהא לבן נוקפן ועומד על שני הסעיפים. ועל כסליו מפני חנכה, שהיא בעשרים וחמשה בו, ואם לא ידעו מתי ראש חדש כסלו לא ידעו חנכה. ועל אדר מפני פורים. ובזמן שבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן, דהיינו פסח שני, והאי אף לאו אכולהו ששה קאי דהא על אב לא היו שלוחין יוצאין, אע"פ שחרב בית המקדש הראשון בו, דהא כיון שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. ובגמ' פריך אמאי לא היו יוצאין אתמוז, משום י"ז בתמוז, ואטבת משום עשרה בטבת ומתרץ, דכיון שאין שמד [ו]אין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין, אבל ט' באב [חרב בו הבית ראשונה ושניה]. שהוכפלו בו צרות, אע"פ שאין שמד, כיון שאין שלום מתענין בו, דאמ' מר בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה בתר, ונחרשה העיר, אבל בי"ז בתמוז שהובקעה העיר בשניה, אבל בראשונה בתשעה בו. וכן בטבת, שסמך מלך בבל ידו על ירושלם בראשונה, אבל לא בשניה, ומוטב לנו להתענות בזמן הזה בי"ז בתמוז מתשעה בו, דחורבן שני עדיף לן, שהיא אבילות קרובה, כיון דאשכחן תענית באותו חדש עצמו, ושני ימים של תענית לא רצו לגזור מפני טורח צבור. אבל בחדש טבת שלא מצאו בו תענית בחרבן בית שני, גזרו עלינו להתענות בו, ולעשות זכר לאבל חרבן ראשון.
<h2>דף יח:</h2>
בטלה מגלת תענית וימים טובים שקבעו חכמים על ידי נסים שאירעו בהם לאסרם בתענית, ויש מהם אף בהספד, וכתבום במגלה אחת ואילין יומיא דלא להתענות בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון וכו'. עכשיו שחרב בית המקדש בטלו, ומותרין בהספד ותענית. [י"ט ע"ב] כשאר יומי, אם ירצה להתענות מתענה. אבל בחנכה ופורים אסור להתענות, הואיל ומפורסם נסייהו.
<h2>דף כא.</h2>
היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי שב"ד שולחין לגולה להודיעם כי קדשו ניסן ביום ל', וכל מה שהן יכולין לילך הם הולכין עד הפסח, וכן בתשרי עד סכות, חוץ משבתות וימים טובים שלא נתנו לחלל לשלוחים, כדתניא בפרקין [כ"א ע"ב] על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן. לפי', שלוחי ניסן מ(ו)גיעין למקום [שאין] שלוחי תשרי מגיעין, שהרי ימי ראש השנה ויום הכפורים מעכבין אותן. והכריז ר' יוחנן שאותן המקומות שמגיעין שם שלוחי ניסן. אע"פ שיודעין בבירור יום הקביעות, צריכי' שיעשו שני ימים טובים מפסח כמו שצריכין שיעשו מסוכות, שהרי אינן יודעין יום הקביעות בבירור, וגזרי' פסח אטו סכות, שאם ינהגו לעשות מפסח יום טוב ראשון אחד בלבד, ינהגו כמו כן בסכות לעשות יום אחד לבדו יום טוב, ופעמים שיטעו, ובעבור שלא נטעה תקנו חכמים לעשות שני ימים טובים.
<h2>דף כא:</h2>
על שני חדשים מחללין את השבת וכו'. עדים שראו את הלבנה (בחודשה) [בחדושה] מחללין בו את השבת, לצאת חוץ לתחום לבית דין להעיד בפניהם. לפי שכל המועדים תלויים בשני חדשים הללו, משום הכי מחללין אם ראו ביום ל', שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום, לא יקדשו ב"ד את החדש עד מחר, ויעשו את החסר מלא. אבל השלוחין שהיו ב"ד שולחין להודיע לגולה, לא היו מחללין את השבת. וכש(י)היה המקדש קיים מחללין עדים שראו חדוש הלבנה את השבת, אף על שאר חדשים, מפני תקנת קרבן, מפני מוסף של ראש חדש, שיהיה קרב במועדו.
בין שנראית, [בעליל]. כלומ', דגלוי ומפורסם לכל העולם, ואעפ"כ צריכין הם שיבאו להעיד, לפי שמצוה לקדש על פי הראיה, ולפי' מחללין על זו העדות את השבת. ואע"פ שהיו עדים רבים בדבר, לכלם אנו מתירין לחלל עליו את השבת, ואע"פ שנראה (בגולי) [בגלוי], כך מפרש ואזיל, שנמצא אתה מכשילן לעתיד לבא, שלא יראה בעליל, ושמא לא ראו החדשים כי אם שנים, ויאמרו לא נלך שמא [יש] עדים אחרים, ויעכבו[נו] באמצע הדרך חכמי המדינות.
<h2>דף כב.</h2>
אב ובנו שראו וכו'. כלומ', שאין דעת האב והבן וכונתם שיצטרפו שניהם לעדות זו, שאם כן ואפי' להצטרף עם אחד מן השוק לא מצי אחד מהן להצטרף, כדאמרי' במסכת מכות [ו' ע"א] מה (שניכם) [שנים] נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה או מאה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה (דעתן), אלא שיצטרפו כל אחד עם אחד שבשוק, ואפי' בדיני נפשות עדותן כשר הוא, כי האי גונא. ויש מי שאומרים שבדיני נפשות הוי פסול, כיון דלאסהודי עם אחר אתו אב ובן. ואפי' הכי מקילינן לגבי עדות החדש, אבל לא כל כך, שנכשיר שני קרובים יחד. ור' שמעון סבירא ליה שהאב והבן שניהם לבדם יעידו בעדות חדושה של לבנה, כיון שהן כשרים להעיד במקום אחר. ור' יוסי סבירא ליה כוותיה אליבא דב"ד של כהנים שפסלו עבד משוחרר. כלומ', חציו בן חורין וחציו עבד. ולהכי קרי ליה משוחרר, דכיון שחזרו ב"ה להורות כב"ש [חגיגה ב' ע"ב], דכופין את רבו וכותב לו גט חרות והוא כותב לו שטר על דמיו. בית דין של כהנים פסלה את עבדו, כיון דצריך הוא גט שחרור [גליון. נ"א ומעושה], והכשירו בנו, כיון דחזרו בית הלל להורות כב"ש.
אלו הן הפסולין לעדות החדש, לפי שנחשדו כל אלה לעבור על דת מחמת ממון, חשדום להיות מעידים שקר על שחד. משחק בקוביא, חתיכות של עץ שמשחקין בהן, ובלע"ז טבלש או אשקק. והרי הן גזלנין מדרבנן דמדאורייתא לא קרוי גזלן, אלא החוטף מיד איש [ב"ק ע"ט ע"ב], דכתי' [ש"ב כ"ג] ויגזול את החנית מיד המצרי. ומלוי ברבית, אינו קרוי גזלן מדאורייתא למיפסל ליה, משום אל תשת ידך עם רשע, אל תשת רשע עד, דהא מנפשיה יהיב ליה. מפריחי יונים, אי תקדמיה יונך ליון, אתן לך כך וכך, והיינו כעין קוביא. וסוחרי שביעית, עושין סחורה בפירות שביעית, ורחמנא אמ' [ויקרא כ"ה] לאכלה ולא לסחורה. ועבדים, שאינן משוחררין, אלא שעשו להם טבילה לשם עבדות, וכל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד שאינו משוחרר חייב בה. זה הכלל כל עדות וכו', כגון דיני ממונות ונפשות, ועדות החדש, אף הם אינם כשרים לה, למעוטי עדות אשה, כגון שיעידו שמת בעליה של פלונית, כיון שהאשה כשר לה אף הם כשרים לה. ולמעוטי נמי עדות טומאה, שמעידין על סוטה שקנא בה בעלה ונסתרה, והם ראוה שנטמאת בזה כדי שלא תשתה, כדמוכח במסכת סוטה בפרק ראשון [ו' ע"ב].
מי שראה את החדש וכו', ואפי' במטה על כתפות בני אדם, ולא תימ' על החמור דוקא, שאין אסור אלא משום לאו מפני שמחמר אחר בהמתו, אבל להעביר ד' אמות ברשות הרבים לא שרי' ליה, קמ"ל ואפי' על המטה. ואם צודה להם בדרך, אם יש להם אורבים בדרך, כדכתי' [ש"א כ"ד] ואתה צודה את נפשי לקחתה, והביתוסין והכותיים היו צודין להם לקחתם לעכבם כדי להטעות את החכמים. ועל מהלך לילה ויום, כלומ', אם אפשר שביום שבת עצמו קודם שיחשיך יגיעו העדים לב"ד ויקדשוהו מיד, שרי' לחלל את השבת, כדי שיקדשו את החדש בזמנו, אבל אם כל כך הדרך רחוקה, שלא יגיעו שם מבעוד יום, אסור לחלל את השבת, שהרי על כרחן לא יקדשו ב"ד את החדש עד יום ראשון של שבת, ואחר שכן הוא לא יחללו את השבת, ויבאו ביום אחד בשבת, שילכו כל הלילה וכל היום, ויגיעו שם קודם שיבא השמש.
אם אינן מכירין אותו, אם אין ב"ד מכירין אותו העד אם נאמן הוא, או אם כשר הוא. משלחין, ב"ד שבעירו. אחד. מפרש בגמ', זוג אחד מעירו להעיד עליו שהוא כשר לעדות לפני ב"ד הגדול שמקדשין את החדש, כדי שיקבלו עדותו בבית דין ויחללו את השבת ארבעתם, דהא אותו דקתני במתני', מפרש בגמ' באותו הזוג, דהא קימ' לן דחד לא מהימן. ולמה היו צריכין להעיד עליהם ולמה נחזקים ברמאים, לפי שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם, ולא היו חושדים אותן ברשעים, כדעבדי' בכל דיני ממונות, שאם לא ידוע פסלותו לכל, נקבל עדותו. אבל משקלקלו המינין, ששכרו עדי שקר להטעות את החכמים, שאירע יום שלשים של אדר בשבת, ולא נראה החדש בזמנו, וביתוסים מתאוים שיהא [גליון. יום ראשון של פסח בשבת כדי שיהא] הנפת העומר באחד בשבת, ועצרת באחד בשבת, לפי שהם אומ' ממחרת השבת [ויקרא כ"ג], ממחרת שבת בראשית כמשמעו, ואין כך פירושו, אלא כתרגומו מבתר יומא טבא, אחר יום טוב של פסח. ואותן העדים הודיעו את ב"ד שעדי שקר הם, והראו להם שחד שנתנו להם המינין, מהיום ההוא והלאה לא קבלו עדות, אלא מן המכירין.
<h2>דף כב:</h2>
בראשונה היו משיאין משואות. לאחר שקדשו ב"ד את החדש, היו מודיעין ב"ד לגולה על ידי (אחרים) [אורים] גדולים שמבעירים בראשי המגדלים וההרים, לליל שהוא מוצאי ראש חדש, באותה הלילה עצמה היו יודעין כל הגולה, כדמפרש ואזיל. ולא היו צריכי' לשלוח שלוחין לגולה, אבל משקלקלו הכותיים והשיאו גם הם משואות שלא בזמן כדי להטעות את ישראל וב"ד. התקינו שיהו שלוחין יוצאין בכתב ב"ד, שקדשו את החדש ביום פלוני, ואי אפשר להטעותם עוד, כיון דאיכא כתב ב"ד ידוע. ומפרש בגמ' שלא היו משיאין משואות, אלא כשחדש אלול חסר, והיה יום טוב יום ל', ובמוצאי יום טוב דהיינו ליל תחלת שלשים אחד (כך) היו משיאין ויודעין שאלול חסר היה, ולא היו צריכין לשבות ביום ל' ואחד. אבל אם לא היו רואין משואות בתחלת ליל ל"א, יודעין כל הגולה שאלול מעובר הוא. ואותה הפעם שהטעו כותיים את ישראל היתה שנת עבור אלול, ולא רצו לשאת משואות כמשפט, לפי שהיה אלול מלא, ובאו כותיים והטעו את ישראל, והשיאו משואות בהרים שלהם, והטעו בני הגולה לעשות אלול חסר, ועשו מלאכה ביום ל"א שהוא ראש השנה גמורה.
כיצד משיאין משואות וכו', כלונסות, פורקש בלע' ארוכים, כדי שיראו מרחוק. וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, שכל אלו מרבין שלהבת. וקושרין במשיחה, לינאל בלע"ז, כלומ', קושרין בחוט של משיחה בראשי כלונסות. מאין היו משיאין משואות. כלומ', מה שם ההרים, מהר המשחה היו מתחילין הוא הר הזתים שעל פני ירושלם, ועומד שם עד שרואין ועושין כך בהר עבאי. ובית בלתין הר סמוך לגולה והוא פום בדיתא, והם היו מודיעין לכל בני מדינות בבל. כמדורת אש, לשון הסק גדול. ובבריתא [כ"ג ע"ב] תני שהיה בין הר להר שמנה פרסאות, דשלטא עינא לראות סימן מרחוק שמנה פרסאות.
<h2>דף כג:</h2>
חצר גדולה היתה בירושלם וכו'. ולשון יעזק, מלשון [ישעיה ה'] ויעזקהו, סייגו בגדר אבנים בעגול כמו טבעת, שתרגומו [שמות כ"ו כ"ד] עזקתא. שבה מתכנסין כל עידי הלבנה, וב"ד בודקין אותם אם דבריהם מכוונים אם לאו, וסעודות גדולות וכו', להראות שהם שמחים בהם. בראשונה לא היו זזין משם, לפי שיצאו חוץ מתחומן, וכל היוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות. אבל אם הוא בדיר או בסהר שיש לו ד' מחיצות, יכול להלך את כלה, דכולה כארבע אמות דמיא. התקין רבן גמליאל וכו', שלא ימנעו לבא פעם שנית.
כיצד בודקין את העדים וכו' לפני החמה, החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון, וצפון סובב בלילה, לעולם בין בימות החמה בין בימות הגשמים. והלבנה (בחודשה) [בחידושה] שהיא דקה מאד, אינה נראית לעין אדם, בעוד שהחמה בגבורתה, ובודאי העדים כשמעידים שראו את הלבנה בחדושה, לעת ערב ראוה, ששקעה החמה מערבית צפונית, וראו הלבנה שהולכת לעולם לפני החמה. ואם יאמרו לך שראוה בצפון, והיא לפני החמה, והיא לעת ערב, ויש מן הדין לקבל עדותן שאפשר להיות כדבריהם, ואם יאמרו בדרום אין מן הדין לקבל עדותן, שהרי חצי היום כשראוה, ואין כח באדם לראות חדושה בעוד שהחמה בחצי הרקיע, אלא סמוך לשקיעת החמה. זה הדין בימות החמה שהולכת החמה שלש רוחות ביום ביום מזרח ודרום ומערב, ובלילה צפון לבדו. אבל בימות הגשמים, שאין החמה הולכת ביום אלא סוף מזרח ודרום כלו, ובתחלת מערב שוקעת, אם יאמרו בדרום ראינו אותה בעת ערב, נאמנין, שהרי שוקעת החמה לסוף דרום, והלבנה סמוך לה מלפניה לצד מערבית דרומית. אבל אם יאמרו בצפון לעת ערב ראינוה, זה אי אפשי', שהרי עד חצי הלילה אינה בצפון. ולפני החמה ולאחר החמה, בדיקה שנית היא, ומפר' בגמ', על פגימת הלבנה שואלים אותם, אם פונה לחמה ואם לאו. ואם יאמרו פונה לחמה, אין נאמנין, דמילתא דלא אפשר היא, דאמ' מר מעולם לא ראתה החמה פגימת הלבנה ולא פגימת הקשת. ואם יאמרו שאחורי הפגימה לחמה, נאמנין, וכן אמת הוא לעולם. ומשום דקשיא ליה לגמ' (לצופנה) [לצפונה] היינו לפני החמה, לדרומה הינו לאחר החמה, הוא דפרשה הכי, לענין פגימתה. והכי פרו', לפני החמה הינו לצפונה, שהרי אין נכון לבדוק ולשאול אם לצפונה או לדרומה, אלא בזמן ששניהם החמה והלבנה במערב, שאם היא בדרום אינה יכולה להיות לא לצפונה ולא לדרומה, אלא או למזרח או למערב, וכשהן במערב אם לפני החמה הינו לצפונה, שהרי לצד צפון הם הולכים, ואם לאחריה הרי זה לצד דרום.
כמה היה גבוה וכו'. ומפרש בגמ' [כ"ד ע"א] אחד אומ' גבוה שתי קומות או שתי מרדעות, ואחד אומ' שלש. עדותן קימת. דרך העדים דטעו באומדנא השליש. אבל אחד אומ' שלש ואחד אומ' חמש, עדותן בטלה, דעדות מוכחשת היא, דעל כך אין להם לטעות באומדנא. ולאן היה נוטה, קרן הפגימה אם למעלה לצד הרקיע, או למטה לצד הארץ. ואם אין דבריהם שוין עדותן מוכחשת. וכמה היה רחב [גליון. בכמה רחב] אומ' רחב גלגל הלבנה אם לכאצבע או לשתי אצבעות, ואם מכחישין זה את זה עדותן בטלה, עד שיבא שלישי שיאמר כאחד מהם בשוה, ובטל היחיד במיעוטו. אם אמ' לפני החמה, אפגימתה קאי. לא אמ' כלום, דאי אפשר כדפרישית, ואפי' היו שניהם שוין, והוא הדין לצפונא או לדרומא. אבל בשאר החקירות, אם היו שניהם שוין, מקבלינן להו, שהרי אין בהם לנו מסורת מאבותינו. שלא יצאו בפחי נפש, שיאמרו לשוא טרחנו שלא עשו על פינו דבר, ויהיו מוכשלין לעתיד לבא.
<h2>דף כד.</h2>
ראש ב"ד אומ' מקודש כשנמצאו דבריהם מכוונים, דכתי' [ויקרא כ"ג] וידבר משה את מועדי י"י, ומשה ראש ב"ד היה. וכל העם אומ' מקודש מקודש, דכתי' [שם] אשר תקראו אותם, קרי ביה אתם, ומקודש מקודש תרי זימני, דכתי' [שם] מקראי קדש. בין שנראה בזמנו, דהינו יום ל', דכן הוא חדושה של לבנה כ"ט יום וחצי [וב' שלישי שעה] וע"ג חלקים, נמצא חדש אלול חסר. בין שלא נראה בזמנו, דהינו עד יום ל"א, מקדשין אותו, צריכין ב"ד לקדש אותו ולומר מקודש. ור' אלעזר ב"ר צדוק סב' ליה, כיון שהחדש שעבר מלא, פשיט' לן שיום ל"א ראש חדש הוא, ואין להאריך עוד, שהרי קדשוהו שמים, בלי ספק, שאין חדש יתר על ל' יום, אבל כשהוא חסר, שאנו מחסרין מן החדש שתים עשרה שעות, ולא עבדי' ליה אלא מכ"ט יום, צריך לקדוש ב"ד.
דמות צורת לבנה וכו' שהיה בודק את העדים בהן. ומוקים לה בגמ' [ע"ב] דשל פרקים היתה ולא שלמה, דהא כתי' [שמות כ'] לא תעשון אתו לא תעשון בדמות שמשי שמשמשין לפני במרום.
<h2>דף כד:</h2>
מעשה שבאו ואמרו ראינוהו וכו' ראינו הלבנה הישנה שחרית במזרח, והחדשה ראינו ערבית במערב. אמ' ר' יוחנן בן נורי עדי שקר הם, דהא קימא לן [כ' ע"ב] כ"ד שעי מיכסו סיהרא, בין החדשה והישנה מרוב דקותה ליושבי המזרח ששם הלבנה הישנה שוקעת שית מעתיקתא, ואינה מתעלמת מהן כי אם שש שעות, ותמני סרי מחדתא, שזורחת במערב לעולם, ומחמת שהן יושבי מזרח ורחוק ממערב מתכסה החדשה מהם י"ח שעות, ותמני סרי חדתא, ואם כן לדבריהם ליכא אלא שתים עשרה שעות. וכשבאו לפני ר"ג ביבנה קבל עדותן, דפעמים שבא בקצרה, ואין נעלמת מהן אלא י"ב שעות לבדן, ואיפש' להיות כיון ששניהם מעידין על זה שאמת היה, אמר', ראויין הם לקבל עדותן. אי נמי יש לפרש, שמקובל היה שאותה השנה שהעדים העידו לו, היתה בענין זה כדברי העדים.
<h2>דף כה.</h2>
ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו, כלומ', ראינו חדוש הלבנה בזמנו ביום ל' סמוך לשקיעת החמה, ובליל עבורו לא ראנו, כשחשבנו מולד הלבנה מצאנו שאי אפשר מולדו אלא סמוך לזריחת השמש ביום ל"א. וקבלן ר"ג, שטעה בחשבון המולד, וזהו אתם אפי' מוטעין, מקרא דכתי' אותם, ודרשי' שברשות ב"ד לחסר או למלאת ואפי' מוטעין. א"ר דוסא בר הרכינס עדי שקר הם, שזה דבר שאי אפשר להיות שתראה חדוש הלבנה, ועדין לא הגיע זמן המולד. אמ' לו ר' יהושע רואה אני את דבריך, שצריך שנעבר אלול, ור"ג חסרו. שלח לו וכו', הלך (ונמצא) ר' עקיבא ומצאו לר' יהושע שהיה מיצר על גזרת ר"ג, שגזר עליו לחלל יום הכפורים שחל לחשבונו. שכל שלשה ושלשה וכו', דשמא אלו השלשה שוין בחכמה, כשלשה משבעים הזקנים, כיון שאינן ידועין ומפורסמין לנו.
<h2>דף כה:</h2>
ראוהו ב"ד וכל ישראל, חדוש הלבנה סמוך לשקיעת החמה, ולא הספיקו ב"ד לומ' מקודש ביום ל' עד שחשכה, הרי זה מעובר, ומנינן מיום ל' ואחד ליום הכפורים ולמועדות. נחקרו העדים, שעל ידי העדים היה המעשה. כיון שלא הספיקו לומר מקודש ביום ל' עד שחשכה, הרי זה מעובר, שהכל תלוי במאמר ב"ד, דכתי' [ויקרא כ"ג] אשר תקראו אותם. ראוהו ב"ד בלבד, ואין עדים אחרים בחדוש הלבנה, אלא שבעים סנהדרין אלו שהם סנהדרי גדולה. מוקים לה בגמ' שראוהו בלילה, שאין ראויין לומ' מקודש אלא ביום, דמשפט קרייה רחמנא דכתי' [תהלים פ"א] כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, מה משפט ביום, אל קדוש החדש ביום, ועל כרחן צריכין לעדותיהם, כיצד יעשו, יעמדו שנים מהם ויעידו לפני הששים ושמנה, ויקדשו הם את החדש, אבל אם היה יום בעת ראייתן לא היו צריכין לעדים, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. אבל כשרואים בלילה, אע"פ שכולן עדים, ראויין הם להיותם דיינין, כיון שלא יצא העדות מפיהם. אבל אותם השנים שקמו להעיד אינן ראויין לקדש, דאין עד אחר שהעיד נעשה דיין. ואם ראוה שלשה והם ב"ד, ואין ב"ד אחר שיעידו אלה לפניהם, שאלו גדולים בחכמה מהם, וראוה בלילה, שצריכין הם להעיד, כיצד יעשו יעמדו שנים מהם להעיד לפני הגדול שבהם, וקודם שיעידו יושיבו שנים מן התלמידים שהם כחברים אצלו, ויצטרפו עם הגדול שבדיינין, והם ג' שראויין לקדש את החדש. וקמ"ל משנה זו, על משנה ראשונה לזו, שאע"פ ששנינו בדיני ממונות דיחיד מומחה דן דיני ממונות, אבל בקדוש החדש צריך שלשה, להכי תנא שאין היחיד, המומחה לרבים, נאמן על ידי עצמו.
<h2>דף כו.</h2>
כל השופרות כשרין וכו', בין של איל, ובין של יעל שהוא של חיה. מפני שהן נקראין שופר, וגבי ראש השנה שופר כתי', דכתי' [ויקרא כ"ו] והעברת שופר תרועה דכתי' ביובל, וגמרי' ראש השנה מיובל [להלן ל"ד ע"א]. חוץ משל פרה שנקרא קרן, ולא שופר, דכתי' [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. ור' יוסי סבי' ליה, כיון דשל כבש נמי אקרי קרן, דכתי' [יהושע ו'] במשוך בקרן היובל, ואשכחן דאקרי שופר נמי, כל מידי דאיקרי קרן איקרי שופר, ויובל הוא איל דיכרא דאמ' ר' עקיבא כשהלכתי לגליא, היו קורין לדכרא יובילא.
<h2>דף כו:</h2>
שופר של ראש השנה של יעל, שהוא מין חיה, והוא פשוט, ופיו מצופה זהב משום כבוד יום טוב. ומוקים לה בגמ' [כ"ז ע"א] שלא במקום הנחת פה, כי היכי דלא להוי חציצה בינו ובין שפתיו, ובשל מקדש מיירי. ומשום הכי בעי' פשוט, דמידי דתפלה בעי' פשוט. ושתי חצוצרות משני צדדין, ומשום דבמקדש דרבנן כל השנה בחצוצרות, ושופר מאריך לאחר פיסוק החצוצרות, ותקיעת קול השופר נשמע, להודיע שמצות היום בשופר. ובתענית [ט"ו ע"ב] שנינו שם תקעו בני אהרן תקעו על סוף כל ברכה וברכה, משש מי שענה, שמוסיפין על שמונה עשרה ברכות. והוא איל זכרים שהן אילים והם כפופים, משום דכל מידי דתענית צריך להיות כפוף, כדכתי' הלכוף כאגמון ראשו. ושתי חצוצרות באמצע, שני שופרות היו להם, אחד מכאן [ואחד מכאן], ושתי חצוצרות באמצע, ושופרות מקצרות וחצוצרות מאריכות תקיעתן, להודיע שמצות היום בחצוצרות, דכל מידי דכנופייא בעלמא הוא, הוי בחצוצרות, דכתי' [במדבר י'] והיו לך למקרא העדה. אבל שניהם צריכין, שופר וחצוצרות, דכתי' [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך יי'.
שווה היובל לראש השנה. יובל הוא יום הכפורים של שנת יובל, דכתי' [ויקרא כ"ה] תעבירו שופר בכל ארצכם וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. לתקיעה שמצותו בשופר פשוט, ואע"ג דתקיעה זו לאו לתפלה ולא לזכרון, אלא לסימן שלוח עבדים והשמטת מכירת שדות, אפי' הכי כראש השנה בעי מיעבדה, וגמרי' לה בג"ש בפרק בתרא [ל"ג ע"ב] מבחדש השביעי שיהיו כל תקיעות חדש השביעי זו כזו. לברכות, דבעי מימר תשע ברכות (של) [ב]יום הכפורים (ו)של יובל. ור' יהודה סבי' ליה דבראש השנה נמי צריך לתקוע בכפופין, דהא יום הדין הוא, וכתעניות דמי, שהם עת צרה. וביובלות בשל יעלים, בפשוטין, דהא אינן אלא לשמחה, לשלוח עבדים ושדות שחוזרות לבעליהן.
שופר של ראש השנה, ושל יום הכפורים, של שנת יובל, בכפופין. דסבירא ליה לר' לוי [כר'] יהודה, דבראש השנה תוקעין בכפופין, וסבי' ליה כרבנן דגמרי' יובל מראש השנה, הילכך תרויהו כפופין בעי'.
<h2>דף כז.</h2>
גמרא. כל השופרות וכו'. תניא בד"א, שיש שופר ושתי חצוצרות, במקדש מיירי, דכל השנה כלה תוקעין בחצוצרות על הקרבנות, כדכתי' [במדבר י'] ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. אבל בגבולין, בכל ארץ ישראל, אף בזמן שבית המקדש קים מקום שיש [שופר], כגון ראש השנה, אין צריך חצוצרות, ומקום שיש בו חצוצרות, כגון תענית של צבור, שתוקעין ומתריעין על סוף כל שש מי שענה שמוסיפין על שמונה עשרה, כדתנן בתענית [ט"ו ע"א] תקעו בני אהרן תקעו, אין צריך שופר.
שופר שנסדק כו', לארכו, ודבקו בדבק שקורין גלוד, אע"פ שאיננו מעכב את התקיעה פסול, משום דהוה ליה כשני שופרות. דבק שברי שופרות, שנשברו לרחבם, ואין באחד מהם שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה מכאן ומכאן, פסול, דהא אין בו שיעור, אע"פ שיש שיעור בשלשתם. ניקב נקב קטן, וסתמו במינו, אם היה [מתחלה קודם שתקנו], מעכב את התקיעה, שניכר בה בתקיעה שאינו שלם, פסול, אפילו שנסתם במינו. [לפי שאנו חושבין שאינו שומע אלא קול של אותה סתימה, ירוש' [ה"ו] שאם לא סתמו כשר, אע"פ שמעכב את התקיעה, לפי שכל הקולות כשרין בשופר בין שהוא צלול בין שהוא צרוד] ואם לאו כשר כיון שנסתם במינו.
<h2>דף כז:</h2>
התוקע לתוך הבור. בור בחפירה, ודות בבנין אבנים. או לתוך פיטס, כלי גדול שדורכין בו הענבים, ודרך כלים אלו כשאדם צועק או מדבר או תוקע מתוכם [גליון. מתבלבל הקול, ונר' שאחר מדבר כנגדו, לאותן העומדין מבחוץ] מתבלבל הקול יותר מלאותן העומדים בבור, לפי' אומרין לאותן העומדין מבחוץ, אם שמעו קול שופר שלא נתבלבל הקול להם יצאו, ואם לאו לא יצאו. מיירי שאותו התוקע בבור מתכוין לאותם שבחוץ, להוציאם ידי חובתם. אי נמי, מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה, קמ"ל אם שמע קול שופר, כלומ', אם שמע קול שופר יצא, ואם קול הברת [הבור] שמע לא יצא, [יצא] התוקע ראשו והשופר מן הבור נמצא שלא נתבלבל לו הקול כלל, שכל זמן שהיו שניהם בבור לא נתבלבל לו הקול, ומבחוץ לא מתבלבל, נמצא ששמ מתחלת התקיעה ועד סופה בלא שום בלבול. ואם קול הברה שמע, שהוציא ראשו מן הבור ופי השופר עדין בתוך הבור, לא יצא שנתבלבל [לו] קול השופר, והכי מוקים לה בגמ' [כ"ח ע"א].
וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו יצא, דמצות צריכות כונה, ומי שלא כיון לא יצא. ובגמ' [כ"ט ע"א] מוקים לה בשליח ציבור שמתכוין להוציא כל השומע קולו, אבל בתוקע אחר שתוקע לעצמו לא יצא שומעו מבחוץ, דבעי' שיתכוין לבו משמיע לשומע. וצריך לעיין מאי וכן דקתני הכא, ויש לפרש שאם היה השומע כל כך רחוק מבית הכנסת, שלא שמע כי אם קול הברה לא יצא.
ארוך וקצרו כשר, שאיננו נפסל מפני שנחתך ממנו קצת ממה שהיה בראש הבהמה. גרדו והעמידו על גלדו, שהוא דק מאד, כיון שאין הרוח יוצא מחמת דקותו כשר. במקום הנחת פה פסול, משום דהוי חציצה. שלא במקום הנחת פה, כשר, בין מבפנים בין מבחוץ, דלא דמי לצפהו זהב מבפנים דפסול, אע"פ שאינו במקום הנחת פה, משום דהתם פסול שאין השומע שומע אלא קול הפנימי שהוא של זהב. מה שאין כן בצפהו זהב במקום אחד קטן דשרי, וגם מפני חציצה שחוצץ בין הקול והשופר אין לפסול, כדפסלינן שני שופרות כשרין זה בתוך זה, שאם שמע קול חיצון לא יצא, לפי שחוצץ השופר האמצעי, ומפסיק התקיעה לחצאין. לא דמי, כיון שהקול נכנס בין הפנימי והחיצון, וגם נכנס הקול בפנימי, נמצא שהפנימי מפסיק הקול לשני חצאין, מה שאין כן בדבוק צפוי זהב מבפנים, שהוא דבוק היטב והקול יוצא שלם במקום אחד. דהפכיה ככיתונא, כמו שהופכין הכתנת, שחיצון הופכין לפנימי ופנימי לחיצון, ואז הוא דפסול. אלא אפי' יהי החיצון חיצון, והפנימי פנימי, פסול, כיון ששנה תולדות השופר, שהרחיב את הראש הקצר שהוא העולה למעלה, וקצר את הרחב אותו ראש הקרן הדבוק בעצם הראש, פסול. ירושלמי מן המצר קראתי י—ה, והיכא דהרחיב את הקצר אינו מן המצר. דכתי' והעברת, והיה יכול לומר ותקעת, וכתב והעברת, בא ללמד שיהא השופר מתוקן כדרך שמסירין אותו מראש הבהמה.
הוסיף עליו [כל] שהוא. וכגון שלא היה בו שיעור תקיעה קודם תוספת, הוא דפסול. ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו, פסול, אע"פ שאינו מעכב את התקיעה, ר' נתן אומ' במינו כשר, כיון שאינו מעכב את התקיעה דסתם מתני. נסדק לארכו פסול, לא מיבעיא לאורך כל השופר מראש מקום הנחת פה עד סופו, ואם ארוך יותר מכשיעור, אם נסדק עד כשיעור דפסול. אלא אפי' לא נסדק אלא כשיעור אצבעיים או אצבע אחד פסול, לפי שכשיתחילו לתקוע בו יבקע, ואפי' לא יבקע, אי אפשר שלא יהיה הסדק מעכב את התקיעה. ואפי' יש שיעור תקיעה משלם בלא שום סדק, שאילו נטל כלו כשר, כל זמן שמחובר שם פסול, כשיתחילו לתקוע בו יבקע למעלה ולמטה, מה שאין כן כשנסדק לרחבו. ודבק שברי שופרות, היכא שבשבר העליון איכא שיעור תקיעה כשר, לפי שתחתון לא יזיק לעליון. קדחו בזכרותו, שדרך השופר שהם שופרות הרבה זה בתוך זה, ובאומנות שמשימין אותם במים רותחין, מסירין אותן כלם, ונשאר העליון הגדול חלול כלו, ולא עשה כן, אלא שקדחו בעור שהם כזכרים במקדח, או במרצע, אפי' הכי כשר. ולא הוי כשופר בתוך שופר, ויהא חוצץ, דהא מין במינו אינו חוצץ, וגם אין הקול נפסק, כדאמרי' לעיל שהרי מדובקין היטב במעשה ידי אמן, ורוח לא יבא ביניהם. לאותן העומדים על שפת הבור, הוא דלא יצאו, שאינן שומעין אלא קול הברה. אבל אותן העומדים בבור, שומעין קול שופר גמור, ומשום הכי (לא) יצאו.
<h2>דף כח.</h2>
שופר של ע"ז, והוא אסור בהנאה דכל תשמישי ע"ז אסורין בהנאה דכתי' אבד תאבדון את כל המקומות וגו', ומקומות תשמישי ע"ז הם. ולכתחלה לא יתקע דהא מאיס. ואם תקע יצא דהא מצות לאו ליהנות ניתנו משום הנאה, אלא משום עול ומשום איכתותי מיכתת שיעורא ליכא למיפסליה, דהא יש לו תקנה בבטול של גוי. מה שאין כן בשופר של עיר הנדחת, לפי' תשמישי ע"ז של ישראל שאין לה בטלה עולמים. בימות הגשמים דצער הוא לו, אבל לא בימות החמה, דתענוג הוא לו.
<h2>דף כט.</h2>
והיה כאשר ירים משה ידו וכו'. אידי דאיירי בכוון הלב, כדקתני [כ"ז ע"ב] אם כיון לבו יצא וכו', מייתי זה הפסוק של והיה וגו', שהכל הולך אחר הכוונה. חרש שוטה וקטן וכו'. אם תקעו שופר לאחרים לא יצאו, דכיון דלאו בני חיובא נינהו, ולאו בני דעה נינהו, אין מוציאין אחרים ידי חובתן. וחרש דקתני, דלא, דומיא דשוטה, כגון שאינו שומע ואינו מדבר, אבל המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הן כפקחין לכל דבריהם. זה הכלל וכו', לאיתויי אשה, וכל דכותה, דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא. אבל זכר דבר חיובא הוא אע"פ שיצא ידי תקיעה, יכול להוציא אחרים שלא יצאו, דהא מחויב בדבר היה, ועוד דכל ישראל ערבים זה בזה.
טומטום, דשמא זכר הוא. ואנדרוגינוס, מפני צד הזכרות, חייבין לתקוע לעצמן, אבל אין מוציאין אפי' מינן, דלא אתי צד נקבות דידיה ומפיק צד זכרות דחבריה. וכל שכן טומטום לטומטום, דשמא התוקע הוא נקבה גמורה, והשומע זכר גמור. אף לעצמו אינו יוצא, דלא אתי צד עבדות דידיה, ומפיק צד חירות דידיה. וכמו כן אנדרוגינוס.
אע"פ שיצא מוציא. דכל ישראל ערבים זה לזה לענין חיוב המצוה. חוץ מברכת הלחם, דברכת הנאה היא ולאו חובה, שאם רצה יאכל ואם ירצה יתענה, ובזה לא נעשה לו ערב, ואיך יברך הוא ולא נהנה ממנו. ברכת הלחם של מצוה דהיא המוציא, דמברך על אכילת מצה, וקדושת היום. פשיט' לו דאע"פ שיצא מוציא, דהא חובה היא. אבל מברכת המוציא ובפ"ה דברכות הנאה הם, לא מפיק, או דילמא כיון דאי אפשר לאכל מצה בלא ברכת המוציא וקדוש היום בלא ברכת היין מפיק.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של ראש השנה שחל להיות וכו', במקדש היו תוקעין, דליכא למיגזר בהו מידי, דהא חכמים הם. אבל במדינה, לא, דהינו כל ארץ ישראל עם ירושלים, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי להוציאו ידי חובתו, או ללמדו התקיעה, או הברכה, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ואע"ג דמן התורה מיחייב אדם לתקוע אפי' בשבת, דמה לי שבת מה לי חול, דהא תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה. אפי' הכי גזרי' שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, והינו טעמא דלולב, והינו טעמא דמגלה. משחרב בית המקדש וכו'. דכיון שיש בו ב"ד, אע"פ שאינו קבוע, ליכא למיגזר משום שמא יעבירנו, ור' אלעזר פליג עליה ואמ' שלא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא במקום שב"ד קבועים שם כל השנה, והינו עיר יבנה, שהיתה שם סנהדרי גדולה באותן הימים.
ועוד (היתה) זאת היתה ירושלם וכו'. יתירה היתה בעודה בנויה, על יבנה, בתקיעת שופר בשבת. שכל עיר שרואה וכו', שכל ד' (או) מדות השנויות במשנתנו בה תוקעין בשבת, אבל אם אחת מהן חסרה לא שרינן ליה למתקע בשבת, וביבנה אע"פ שארבעתן בה, לא היתה תוקעת בשבת העיר הסמוכה לה. ומפרש בגמ' [ל' ע"א] רואה פרט ליושבת בנחל, בעמק. שומעת, פרט ליושבת בראש ההר, שאע"פ שרואה אותה, כיון שאינה שומעת קול השופר הנתקע בירושלם לא שרי' לה לתקוע. קרובה, פרט ליושבת חוץ לתחום. ויכולה לבא, פרט למפסיק לה מברא, כלומ', שיש נהר ביניהם שאע"פ שרואה אותה ושומעת אותה, ובתוך התחום היא, כיון שיש נהר ביניהם שאין אדם יכול לעבור מזה לזה בכל עת שירצה, עד שיבא ביצית או דוגיא שם, אינה נחשבת כעיר אחת, אלא כשתי עירות, אבל אם אלו ד' המדות בה תוקעין בה בשבת. מה שאין כן ביבנה שאפי' בעיר יבנה עצמו לא היו תוקעין אלא בפני ב"ד, אבל בכל העיר לא. ולמאן דסבי' ליה שתוקעין בכל עיר כל זמן שב"ד יושבין, אבל בעיר הסמוכה לה אפי' כל כך לא היו תוקעין.
גמרא. במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. מאי טעמ' הכל חייבין בין חכמי' בין עמי הארץ, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, שלא ידע לתקוע או שלא ידע הברכה וכו'. שמא יעבירנו וכו', והוא הדין דאיכא למיגזר משום הוצאה אלא רבותא שאפי' יהיה הלולב ברשות הרבים, אתי למיעבד איסורא. בפני ב"ד, לאפוקי שלא בפני ב"ד, אפי' בזמן שב"ד יושבין דהינו עד חצות דלא. איתמ' וכו', אלא כל זמן שב"ד יושבין, דהינו עד חצות, ואפילו שלא בפני ב"ד היו תוקעין בכל עיר.
<h2>דף ל.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז', שאע"פ שאי אפשר לשבעה בלא שבת, אפי' הכי דחי שבת, משום דכל שבעת הימים הן במקדש מן התורה, שנא' ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים. אבל במדינה אין חובה אלא יום ראשון בלבד, דכתי' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון, ויום ראשון דהוא מן התורה דחי שבת. משחרב בית המקדש וכו'. אפי' הכי לא דחי שבת אלא יום ראשון בלבד, שהוא מן התורה כדאמרי' במסכת סוכה בפרק לולב וערבה. אבל שאר הימים שאינן אלא לזכר, לא דחי שבת.
ושיהא יום הנף כלו אסור. יום הנפת העומר כלו אסור לאכול מן החדש, דמדאוריתא משהאיר את המזרח מותר לאכל כדאמרי' במסכת מנחות [ס"ח ע"א] כתו' אחד אומ' עד עצם היום הזה, דהינו תחלת יום ששה עשר, וכת' אחד אומ' עד הביאכם את עומר, כלומ' עד שיהא העומר קרב, הא כיצד בזמן הבית עומר מתיר, שלא בזמן הבית היום מתיר, דהיינו האיר מזרח. הוא התקין שיהא כל היום אסור דגזר שמא יבנה בית המקדש ביום חמשה עשר סמוך לערב, ומרוב טרדתן אינן פנויין להתעסק בהקרבת העומר עד שיהא סמוך לערב יום ששה עשר, ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח, השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד ליכא (משום) [מקדש] והאיר מזרח מתיר, אבל השתא דאיכא בית המקדש אסור עד שיקרב העומר. אבל אם יבנה בחצי יום ששה עשר הוה שרי למיכל לאלתר, דהא האיר מזרח מתיר.
<h2>דף ל:</h2>
בראשונה היו מקבלין וכו'. עדות ראש חדש של תשרי, כל יום ל' של סוף אלול. ואם יבאו בכל אותו יום העדים שראו את הלבנה, היו ב"ד מקדשין אותו היום, ואותו היום לבדו אסור בעשית מלאכה, וחייב בתקיעת שופר, אבל למחרתו, שהוא יום ל"א, מותר בעשית מלאכה. פעם אחת נשתהו העדים וכו'. ונתקלקלו הלוים בשיר, שלא היו יודעין איזה שיר יאמרו בתמיד של בין הערבים, ובתמיד של שחר לא משתנה השיר שלו משירת כל ימי השנה, לפי שרוב השנים לא היו יכולין עדי הלבנה כל כך לבא בהשכמה, לפי' לא ישתנה השיר שלו, אבל בתמיד של בין הערבים איכא קלקול, דבראש השנה צריך שיאמרו מזמור קול י"א יחיל מדבר יחיל י"י מדבר קדש, שהוא מדבר על יום מתן תורה, כדי שיזכור לנו המקום זכות אותו קול השופר שסבלו ישראל, וכיון שלא באו העדים עד שיקרב התמיד לא ידעו איזה שיר יאמרו ולא אמרו שירה כלל, ואין לך קלקול גדול מזה. אבל משום שיר של מוסף, ליכא קלקול כלל, שהרי זמן המוסף כל היום, והיו יכולין להמתין המוסף עד סמוך שקיעת החמה, והשיר שלו הרנינו לאלהים עזנו, וכתי' ביה הריעו לאלהי יעקב, והוא השיר שנוהג כל השנה בחמישי בשבת, וכשבא ראש השנה בחמישי בשבת היו אומרי' אותו שיר בתמיד של שחר, וכופלין אותו במוסף, נמצא שלא היה הקלקול אלא בתמיד של בין הערבים. לפי' התקינו סנהדרי גדולה שהיו באותו הדור שלא היו מקבלין את העדים אלא עד המנחה, ואם באו קודם המנחה, מנינן ליום הכפורים מאותו יום, דהא ליכא אלא יום אחד מראש השנה. אבל אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, היו נוהגין אותו היום קדש, שאע"פ שאין ב"ד מקדשין אותו היום, והוי אלול מעובר, אעפ"כ נוהגין אותו היום קדש, ואסור בעשית מלאכה, דדילמא אתו לזלזולי ביה לשנה הבאה, ויעשו בו מלאכה כל היום, ויאמרו אשתקד טעינו בדבר ונהגנו בו מנהג חול ברשות ב"ד מן המנחה ולמעלה, השתא נמי נעביד ושמא יבאו העדים קודם המנחה, ויהיה יום טוב גמור בלי ספק, לפי' תקינו שיהא אסור אותו יום ראשון בעשית מלאכה, אע"פ שהוא חול, אבל למחרת שהוא יום ל' ואחד, הוא יום טוב גמור, וממנו אנו מונים ליום הכפורים שהוא בעשור לחדש, ולחג הסוכות שהוא בט"ו בו.
משחרב בית המקדש כו' כל היום, דסבר מאי טעמא תקינו סנהדרין הראשונים שלא נקבל ממנחה ולמעלה, [משום] קלקול שיר השתא דליכא קרבן ליכא קלקול שיר. ואעפ"כ לא בטלה התקנה לגמרי, שכמו כן היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, והכי אמרי' במסכת י"ט [ה' ע"ב] אמר' רבא וכו' מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שנוהגין היום קדש ולמחר קדש. אבל להכי אהניא תקנתו שמקבלין העדים אפי' מן המנחה ולמעלה, דליום הכפורים וחג הסכות מיום ראשון מנינן, ויש לומ' דלהכי לא בטל רבן יוחנן בן זכאי כל התקנה לגמרי, דסבר שמא יבנה בית המקדש, ולא יבאו עדים אלא מן המנחה ולמעלה, ויאמרו אשתקד שבאו מן המנחה ולמעלה קבלנום, (ועל) [ולא] עשינו אלא יום אחד קדש, השתא נמי נעביד, ולא ידעי דאשתקד ליכא קלקול השיר השתא איכא קלקול שיר.
<h2>דף לא:</h2>
אמ' ר' יהושע בן קרחה וכו'. שאם העדים המעידים על חדוש הלבנה לא מצאו ראש ב"ד במקום הוועד, לפי שהלך לו לאחד מן המקומות הרחוקות או הקרובות, אין לנו להטריח העדים שילכו למקום שהוא שם, כדי שלא מכשלן לעתיד לבא, ואותן חכמי ב"ד הנמצאים שם יקדשו את החדש אם רחוק מהם אב ב"ד. ואם קרוב הוא, ישלחו הם בעבורו, אבל העדים לא יטרחו.
<h2>דף לב.</h2>
סדר ברכות של ראש השנה אומ' אבות. דהינו מגן אברהם. וגבורות, דהינו מחיה המתים. וקדשת השם, אתה קדוש. ומאריך בברכה זו שאומ' בה על כן נקוה לך, שיש בה י' פסוקים של מלכיות. ואומר קדשת היום דהינו אתה בחרתנו ויעלה ויבא, וחותם בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון. ותוקע [ומריע ותוקע], דמצוה בתקיעה ותרועה ותקיעה. זכרונות, הינו אתה זוכר, י' פסוקים של זכרונות, וחותם ברוך זוכר הברית, ותוקע ומריע ותוקע. שופרות, הינו אתה נגלית, וי' פסוקים של שופרות, וחותם ברוך שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. ותוקע ומריע ותוקע. ואומ' עבודה והודאה ברכת כהנים, דהינו, שים שלום והם תשע ברכות. אמ' לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות כמו שתוקע לזכרונות ולשופרות, למה הוא מזכיר י' פסוקים מלכיות, לחשבון זכרונות ושופרות, לא לימא אלא תשעה, או שמנה פסוקים, כיון דאישתני מזכרונות ושופרות שאדם תוקע בהן, ובמלכיות אינו תוקע, לישתני נמי לענין פסוקים. אלא ודאי כיון דחשבון כלם שוה, כמו כן תוקע למלכיות כמו שעושה לזכרונות ולשופרות. אלא כך הוא הסדר, אומ' אבות וגבורות וקדושת השם וחותם בא"י המלך הקדש, ומתחיל קדשת היום, דהינו אתה בחרתנו ומפני חטאינו, וכולל עמו מלכיות, דהיונ על כן נקוה לך, ומלוך, וחותם בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ותוקע ומריע ותוקע. זכרונות, תוקע ומריע ותוקע. שופרות תוקע ומריע ותוקע.
אין פוחתין מי' פסוקים וכו', מכל אחד ואחד עשרה פסוקים, כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם. ואם פיחת לא יצא. ור' יוחנן בן נורי פליג ואמ', שאפי' פיחת, שלא אמ' ממלכיות אלא ג' פסוקים, וכן שלשה פסוקים של זכרונות, ושלש של שופרות יצא. אבל משלש לא יפחות, דבעי' כנגד תורה נביאים וכתובים, והכי מוכח בגמ'. ואותן י' פסוקים של מלכיות או של זכרונות או של שופרות, אין לנו לומר פסוקים פורענות של ישראל כדמפרש בגמ' [ע"ב]. תקעו בגבעה ויזכר כי בשר המה, אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, דאדכורי פורענות בראש השנה לאו אורח ארעא, אבל פורענות של אומות העולם יכול לומר.
מתחיל בתורה ומשלים בנביא, כלומ', שהארבעה פסוקים של מלכיות וחבריו מנביאים הם, ור' יוסי סבירא ליה דשל תורה הם, ובגמ' [ע"ב] מתרץ הכי תני ר' יוסי אומ' משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא.
<h2>דף לב:</h2>
העובר לפני התיבה וכו' השני מתקיע. כלומ', המתפלל תפלת המוספין מתקיע. כלומ' שבמוסף מתפלל ט' ברכות אבל לא ביוצר. ואע"ג דקימ' לן דזריזין מקדימין למצות כדחזינן במצות הלל שקורא אדם אותו ביוצר, כדקתני ובשעת ההלל, כגון של מועדי השנה וראשי חדשים, הראשון מקרא את ההלל, מוקים לה בגמ' מפני השמד, שגזרו עליהם שלא יתקעו, והעמידו להם אורבים על זה, ועומדים שם עד חצי היום שהיה דרכם לתקוע שחרית, והיו הולכין להם, ולכך תקנו התקיעות במוסף, שהוא כל היום, והיו תוקעין ולא היו מסתכנין בהם. ועכשיו נמי שאין שמד, כיון שאין שלום, אנחנו אוחזים במנהג אבותינו שתקנום במוסף. ובגמ' דייק מדקאמ' ומשעת הלל, מכלל דבראש השנה ליכא הלל, והינו טעמא, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים [נתבכין] [פתוחין] לפניו והם אומרי' שירה, כבני אדם (שהן) [שאין] מתפחדין. אלא במקום שירה צריכין לומר תחנונים ולפי שהיה מנהג הראשונים שאחד יורד לפני התיבה בתפלת היוצר ואחד בתפלת מוסף להכי נקט ראשון ושני.
שופר של ראש השנה וכו' אם נפל עליו מפולת [גליון. אין מפקחין אותו], דהוא טלטול מדרבנן. ואין מעבירין עליו את התחום, לילך חוץ לתחום לשמוע התקיעה, אם לא עירב עירובי תחומין. ולא עולין באילן, אם היה שם השופר, דגזרי' שמא יעלה ויתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה, כדי ללכת במהרה או שהוא חולה שאינו יכול לילך ברגליו, דאיכא למיגזר שמא יחתוך זמורה. ולא שטין על פני המים, אם נפל בנהר, והוא אסור גזרה שמא יעשה חבית של שיטין. ואין חותכין אותו לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות. סכינא של בעל הבית העומד לחתוך לחם ובשר, ובכלי ידוע שאיננו מעשה ידי אמן אין בו אלא משום שבות, וכל שכן בכלי אומן שהוא בלא תעשה כל מלאכה, וזו אין צריך לומר זו קתני. אבל אם רצה לתת לתוכו מים או יין, כדי שיהא קולו צלול, עושה, ולא גזרי' תקון זה משום זה.
אין מעכבין את התינוקות וכו', ביום טוב של ראש השנה קאי. שמא תאמ' כיון דלא מחייבינן בתקיעת שופר נעכב אותן שלא יתקעו, דהא תקיעה שאינה של מצוה היא, קמ"ל כיון דבני חיובא הן לבסוף ניחא לן שילמודו. ובגמ' מוכח שרינן להו להתעסק. והמתעסק לא יצא, אם היה בר חיובא, כיון שאין כונתו לתקיעה גמורה. והשומע ממנו כל שכן שלא יצא, שהרי אמרנו בפרקים דלעיל [כ"ז ע"ב] שאפי' בתקיעה גמורה וחשובא בעינן שיתכוון משמיע להוציא את השומע.
<h2>דף לג:</h2>
והני מילי בקטן שהגיע לחינוך. כגון בר שבע ובר תמני, כיון דקרוב הוא לבר מצוה, לא מעכבין ליה מלתקוע. אבל אי לא לא, דהא ליכא שום מצוה בהאי תקיעה, ואיכא איסורא משום שבות שבת, וקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו [יבמות קי"ד ע"א]. ואית דאמרי איפכא [לשון הרי"ף], דאי בר חינוך הוא אסור הוא לחלל את השבת, וכיון שתקע לו בר מצוה הוא מה לו לחלל את השבת. אבל אי לאו בר חנוך הוא מה לנו לעכב, יעשה מה שירצה, דאכתי הא לא הגיע לחנוך מצוה. והכי נמי לא מחנכינן ליה מלעבור על מצוה קלה כזו, שתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה.
סדר תקיעות שלש וכו'. אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות. של שלש שלש, בכל אחת ואחת יש בהן שלש, והן תקיעה ותרועה ותקיעה. שיעור תקיעה, כמה צריך להאריך תקיעות הראשונות משלשה סימנין כשיעור שלש תרועות, והכי מפרש בגמ', ושיעור תקיעה כתרועה. ושיעור תרועה אחת כשלש יבבות, שלש קולות בעלמא כל שהן, מלשון [שופטים ה'] ותיבב אם סיסרא, כמו מי שיש לו צער שקורא בנחץ אוי אוי שלשה פעמים [גליון. ובבריית' תנא ג' לשברים שקורא אוי אוי ג"פ], במאריך ובתביר.
תקע בראשונה וכו'. האי משנה לא משכחת לה אלא ביחיד שאין שומעין על סדר ברכות, אלא ששומעין אחר תפלה, שהוא חייב לתקוע ג' סימנין, סימן אחד למלכיות וסימן ב' לזכרונות וסימן ג' לשופרות. וכן פי' המשנה, תקע בראשונה תקיעה ראשונה של סימן מלכיות, וגם הריע תרועה, וכשהגיע לתקיעה שניה שהוא סוף מלכיות, האריך בה כשיעור שתי תקיעות כדי שיועילו אחת לתקיעה של סוף סימן הראשון והשנית לתקיעה של תחלת סימן של זכרונות, אין בידו אלא אחת, לפי שלא יועיל תקיעה בלא סוף, וכן תקיעה בלא ראש, דאפסוקי תקיעה לא מפסקי'. מי שבירך וכו', שהתפלל שבע ברכות, ולפי שלא היה בידו שופר לא שמע ג' הסימנין על סדר הברכות, לפי' שומען על הסדר, כיון שלא שמען על סדר הברכות. ובגמ' [ל"ד ע"ד] מוקים לה בשליח צבור, אבל ביחיד אפי' היה בידו שופר, אסור לתקוע באמצע תפלתו, וגם על ידי אחר אינו שומע דשמא יטעה בתפלתו.
כשם ששליח צבור וכו', שהוא חייב בט' ברכות שהן אבות וגבורות וקדשת השם ומלכיות וזכרונות ושופרות ועבודה והודאה וברכת כהנים, כך כל יחיד ויחיד שהוא בקי חייב להתפלל אותם. רבן גמליאל אומ' שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן, ואין צריכין להתפלל גם מי שהוא בקי.
אמ' אביי תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי. לאו דוקא קאמ' תקיעות דכלהו בבי מכל פשוטות שלפניהם ושלאחריהם, דאם כן לא הוי שיעור תקיעה אלא כחצי תרועה, אלא מפשוטות שלפניה קאמ', דהינו שיעור שלש תקיעות כשיעור שלש תרועות, תנא בבא, דבריתא, חד בבא פשוטה שלפני הסימן, כתרועה שבאמצע הסימן. מר סבר גנוחי גנח. מאן דמפרש ותיבב, שברים, סבר אם סיסרא גנוחי גנח נמי, שמצטער ואומ' אוי אוי אוי דמאריך ותביר. ומאן דמפרש כשלש יבבות, סבר ילולי יליל, שקורא בנחת אוי אוי אוי, ומדבקם יחד. תנו רבנן מנין שבשופר. האי קרא דכתי' [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה, ת"ל [שם כ"ה] והעברת שופר תרועה, ביום הכפורים של יובל מיירי, ומפרש ואזיל עד שמוכיח דהאי זכרון תרועה, בשופר הוא. מנין של שלש שלש וכו', וכיון דחזינ' שלש תרועות, פשיטא לן דשלש סימנין הן, דלכל תרועה ותרועה, פשוטה לפניה ולאחריה.
<h2>דף לד:</h2>
בתשע שעות ביום יצא, אע"ג דאיכא הפסק ביניהם. מתשע בני אדם כאחת לא (לא) יצא, דתרי קלי לא משתמעי, ואפי' סבירא לן דמשתמעי בדבר החביב לו לאדם, אפי' הכי לא יצא, דבעי' תקיעה קודמת לתרועה ותרועה לתקיעה וליכא. תקיעות אין מעכבות וכו', מתקיעות וברכות דתעניות קאמ', דלא מעכבי אם לא שמען על הסדר, ואם יתריעו קודם תקיעה אין אנו חוששין בזה, ובלבד שיאמר כל שש מי שענה. אבל לא קאמ' משמנה עשרה, דההיא ודאי על הסדר צריך לאמרן, כדמפרש במגלה [י"ז ע"ב]. תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבו על סדר תקיעות, כדאמרי' שאם שמען מתשע בני אדם כאחת לא יצא, וברכות מהאי טעמא דמפרש ואזיל (דרואי) [דראוי] לומר מלכיות תחלה והדר זכרונות והדר שופרות, וכיון שהברכות מעכבות ובעי' על הסדר, תקיעות נמי בעי' על הסדר.
ויחיד שלא תקע חברו תוקע לו, דהא לא כתי' ותקעתם כדכתי' בלולב ולקחתם [ויקרא כ"ג], שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד [סוכה מ"א ע"ב], אלא זכרון תרועה [ויקרא שם] ויום תרועה [במדבר כ"ט], לפי' כיון ששמע התקיעה מחברו יום תרועה איכא, וזכרון תרועה איכא. ויחיד שלא ברך אין חברו מברך לו, לא מיבעיא אם יצא ידי חובתו אותו חבר, כלומ' שכבר התפלל, שאינו חוזר ומוציא, שהרי כבר התפלל, ואע"פ ששנינו [לעיל כ"ט ע"א] כל המצות כולן אע"פ שיצא מוציא, משום דחובה מוטלת על היחיד כבצבור, וכיון דהכל חיבין במצות ואין הכל בקיאין במצות, מצוה לשאינו בקי שיוציאנו הבקי. אבל בתפלה לא תקנו חכמים שיוכל אדם להוציא את חברו, אלא כשהוא שליח צבור, אבל שלא בצבור לא תקינו, ואפי' לא יצא ידי חובתו אינו מוציאו. וצריך לעיין דהא אמרינן [סוכה ל"ח ע"ב] שומע כעונה, ואפילו בבקי. ובעונה אמן יותר גדול מן המברך [ברכות נ"ג ע"ב], ויש לומר דתפלות ראש השנה ויום הכפורים כי היכי דלכוין בתפלתו לא התירו לענות אמן לבד למי שהוא בקי. באחת תוקעין שיודעין לתקוע, אבל אינן יודעין תשע ברכות. ובאחת מברכין, יודעין להתפלל, אבל אין להם שופר, הולכין למקום שתוקעין, שהרי תקיעת שופר הוא מן התורה, ותפלה דרבנן. ואף על פי דהא ודאי שיודעין להתפלל, לא יטרח לשוא אם ילך לשם. והוא ספק אם יש להם שופר אם לאו, אפילו הכי ספק דברי תורה עדיף מודאי דדבריהם.
<h2>דף לה.</h2>
כיון שאמ' ובתורתך וכו'. לפי סוגיית ההלכה פי' כיון דאמר ובתורתך כתוב לאמר לא מיירי אלא בפסוקים של מוספין, אבל בפסוקים של מלכיות וזכרונות ושופרות אין לנו לפחות משלשה [לכל] אחד ואחד.
ושל פרקים כגון חנכה ופורים וראשי חדשים. [לשון הרי"ף] כיון שחלוקין במוספין דכתוב [במדבר כ"ט] מלבד עולת החדש. [לשון הרי"ף] מה הוא לומר זמן פי' שהחיינו וקיימנו וכו' ומסקנא אומר זמן בראש השנה, והוא חוב לאומרו בתורת חובה.
